החלטה בתיק בש"פ 5268/13

           ערר על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בבאר שבע. בהחלטה הראשונה הורה בית המשפט (כב' השופט נ' אבו טהה) על מעצר העורר עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו. בהחלטה השנייה (סגנית הנשיא ש' דברת) נדחתה בקשת העורר לשחרורו לחלופת מעצר.

1.             נגד העורר, אזרח אריתריאה, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של שוד בנסיבות מחמירות, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו ואיומים. לפי כתב האישום, ביום 9.5.2013, בסמוך לשעה 2:00, צעד המתלונן, אזרח אריתריאה, ברחוב רש"י בקריית מלאכי כשבכיס חולצתו 1,200 ש"ח (להלן: הכסף). כאשר החל המתלונן לחצות את מעבר החצייה לכיוון רחוב סאן דייגו, הבחינו בו העורר ואחר (שהוגש נגדו כתב אישום נפרד; להלן: הנאשם האחר; וביחד: הנאשמים) ששהו בקרבת מקום וניגשו אליו. העורר משך את המתלונן בידו, בעט ברגלו והפילו. בעוד המתלונן שרוע על הארץ, תחב העורר את ידו אל כיס חולצתו וניסה להוציא ממנו את הכסף. המתלונן אחז בידו של העורר כדי למנוע זאת. בתגובה עיקם הנאשם האחר את ידו של המתלונן, העורר נטל את כספו, והשניים עזבו את המקום. המתלונן קם והחל לקרוא לעזרה. למקום הגיעה ניידת משטרה ובה השוטרים אולג וטובה (להלן ביחד: השוטרים). המתלונן הצביע לעבר הנאשמים ואמר לשוטרים כי הם שדדו אותו. משהבחינו הנאשמים בשוטרים ובמתלונן המצביע לכיוונם, פתחו בריצה. השוטר אולג יצא מהניידת והחל לרוץ אחרי הנאשמים כשהוא מורה להם לעצור. הנאשמים לא שעו להוראותיו והמשיכו לברוח. במהלך המרדף הרגלי עצר העורר לפתע, נטל לידו לבנה, והחל להתקרב לשוטר אולג כשהוא מניף את הלבנה לכיוונו בכוונה להפחידו. השוטר אולג שלף את אקדח הטייזר והשתמש בו כדי לנטרל את העורר, ובסיוע שוטרים נוספים שהגיעו למקום העורר נעצר. הנאשם הנוסף נימלט כשבידיו כספו של המתלונן.

2.             בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את הנאשמים עד לתום ההליכים המתנהלים נגדם. בדיון מיום 27.5.2013 הסכים בא כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה בכל הנוגע לעבירות האלימות, אך לא לגבי עבירת הגניבה, וטען כי יש חולשה בראיות. לטענתו, דובר בקטטה הדדית שהתפתחה לאחר שהוא והמתלונן היו בגילופין. בדיון מיום 7.7.2013 הגיש בא כוח העורר תצהירים של שני עדי ראייה התומכים בגרסת הנאשמים: לול הגוס (להלן: לול) ונריו מנה הבטמאיאם (להלן: נריו) (להלן ביחד: המצהירים). בית המשפט המחוזי הורה למשטרה לגבות הודעות משני עדים אלה, ולאחר שזו עשתה כן, והגישה את המכלול החומר הראייתי לעיונו, נעתר בית המשפט (כב' השופט נ' אבו טהה) לבקשת המדינה והורה על מעצרם של הנאשמים עד לתום ההליכים. בית המשפט קבע כי הגרעין הקשה שבהודעות המתלונן, לרבות בעימותים שנערכו עם הנאשמים, נותר בעינו וחוזק בעדות של עד ראייה אובייקטיבי שנקלע למקום, עילאי עוזרי (להלן: עילאי). בית המשפט עמד על ראיות נוספות התומכות בגרסת התביעה: דוחות השוטרים שהגיעו לזירה וניהלו מרדף אחרי הנאשמים; שני עדי ראייה אחרים שאישרו שהיה מגע פיזי עם המתלונן ומסרו גרסה שונה מזו שמסרו המצהירים; בית המשפט הוסיף כי התיאור שמסרו העדים למגע הפיזי בין הנאשמים לבין המתלונן לא מתיישב עם החבלות שנגרמו לו במצחו כפי שעולה מהתמונות המתעדות את החבלות; וכי תיאור העד נריו אינו מתיישב עם דוחות השוטרים שהגיעו לזירת האירוע. על רקע המכלול הראייתי, קבע בית המשפט שלא חל כרסום בתשתית הלכאורית שהניחה המשיבה לחובת הנאשמים; וכי בחינת חומר החקירה בכללותו אינה מעלה סתירות או פרכות המקעקעות את גרסת המתלונן באופן שלא יאפשר ליתן בה כל אמון וכי היא משוללת יסוד. בית המשפט ציין כי נגד המשיבים קמה עילת מעצר סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים); כי נסיבות המעשה מעידות על מסוכנות הנשקפת מהם; וכי הם אזרחים זרים ושוהים בישראל באשרת עבודה זמנית - נתון שיש בו כדי לגבש יסוד לחשש להימלטות מן הדין. לבסוף, בית המשפט דחה את חלופת המעצר שהציגו הנאשמים, לאחר ששירות המבחן התרשם שאין מדובר בחלופה שיהא בה כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מהם. עם זאת ציין בית המשפט שככל שיהא בידי הנאשמים להציע חלופה אחרת המרוחקת מעיר מגוריו של המתלונן ותכלול פיקוח סמכותי ואינטנסיבי, היא תיבחן לגופה.

3.             בא כוח העורר הגיש בקשה לעיון חוזר, והציע חלופה בדמות מעצר בית מלא בבית של בן דודו באשקלון בערבות של אחיו של העורר, בן דוד נוסף וערב נוסף. לאחר ששניים מהערבים נחקרו לפניו, דחה בית המשפט המחוזי (כב' סגנית הנשיא ש' דברת) את הבקשה לעיון חוזר בקובעו שלא שוכנע כי יהיה בחלופה המוצעת כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר. בית המשפט הטעים כי אין לו ספק שהערבים דואגים למבקש, אך הואיל והם נתיני אריתריאה המשוועים לעבודה, ככל שימצאו כזו יעברו למקום אחר; וכן שאפשרות פיקוח עליהם מוגבלת ביותר. בית המשפט אף לא התרשם שככל שהעורר יפר את תנאי השחרור, הערבים ידווחו על כך למשטרה. לבסוף צוין כי אין די במרחק בין אשקלון לקריית מלאכי כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר.

4.             מכאן הערר שלפניי. ביחס לעצמת הראיות - טוען העורר כי עצמתן חלשה באופן שמצדיק שחרורו לחלופת מעצר; כי שגה בית המשפט המחוזי כשלא נתן משקל למחדל לנסות לאתר עדים נוספים לאירוע. לגרסתו, ביום האירוע החל להתפתח ויכוח בינו לבין המתלונן על כסף, ואנשים הפרידו ביניהם. עוד טוען העורר כי השוטר אולג ירה בו באקדח הטייזר בלא שהעורר איים עליו בזריקת לבנה; וכי תלונה שהגיש בא כוחו העורר בנושא זה למחלקה לחקירות שוטרים לא נבדקה. עוד טוען העורר כי גרסת המצהירים תומכת בגרסתו ומחלישה את עצמת ראיות התביעה; וכי גרסתו של העד האובייקטיבי מחלישה את גרסת התביעה ולא מחזקת אותה.

           המשיבה סבורה כי דין הערר להידחות. לשיטתה, חומר הראיות מבסס תשתית לכאורית להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום; ולא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו באמצעות חלופות המעצר שהוצעו.

5.             כידוע, בשלב בחינת בקשה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים, נדרש בית המשפט לבחון אם קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו. בחינה זו אינה דורשת הוכחה ברמת הסתברות של מעל לכל ספק סביר, אלא מסתפקת בבחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה הגולמי. "ראיות לכאורה" בהקשר זה הן ראיות שלגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך כדי העברתן בכור ההיתוך של החקירות, מבחני הקבילות והמשקל - יוביל בסופו של המשפט לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 133 (1996)). בשלב מקדמי זה אין בית המשפט נדרש לעמוד על משקלן של הראיות או לקבוע ממצאים בשאלת מהימנותם של העדים כפי שנעשה בהליך העיקרי, ודי כי שוכנע שישנו פוטנציאל ראייתי להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי (בש"פ 2607/10 פיניאן נ' מדינת ישראל(18.4.2010)).

6.             לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בחומר הראיות הגולמי שהוגש לעיוני, באתי למסקנה כי אין עילה להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה הונחה תשתית ראייתית לכאורית למיוחס לעורר בכתב האישום.

           בהודעה מיום 9.5.2013 מסר המתלונן: "ראיתי שני בחורים אריתראים שאני מכיר אותם, ואני אמרתי שלום ואחד מהם [העורר - ע' פ'] נתן לי מכה ברגל ואני נפלתי על הרצפה ולאחר מכן הוא דרך עלי עם הרגל שלו בצוואר תוך כדי שהבחור דורך עלי הבחור השני [הנאשם האחר - ע' פ'] הכניס את ידו לתוך הכיס שלי ולקח את הכסף שהיה לי [...] אני רוצה לציין לאחר שנפלתי מהמכה הבחור נתן לי מכות במצח עם הרגל שלו ויש לי סימנים [...]". בהודעת העורר מיום 9.5.2013 הוא גרס כי נאבק במתלונן בעקבות מחלוקת כספית. הוא מסר: "שנינו רבנו ונאבקנו אחד בשני ונפלנו על הרצפה שנינו ויכול להיות שמישהו אחר הרביץ לא אני" (עמ' 3 שורה 48). כמו כן הכחיש העורר שהרים אבן ואיים על השוטר. הוא דבק בגרסתו בהודעה נוספת מיום 13.5.2013. בהודעה מיום 19.5.2013 נשאל הנאשם האחר אם ראה את העורר מרביץ למתלונן והשיב: "הם היו מושכים אחד את השני לא ראיתי [...] ני [כך במקור - ע' פ'] לא הרבצתי ולא הפרדתי הבן אדם היו רחוקים ממני אז חזרתי", אך בהמשך מסר: "[...] לא לקחתי ולא הרבצתי כן בינם רב איתו אבל אני לא לקחתי כסף". עילאי, שהיה עד ראיה לאירוע ואינו מכיר את מי מהמעורבים בהיכרות אישית, מסר בהודעה מיום 9.5.2013: "[...] ואז ראיתי אחד מאנשים תוקף את השני, בחור גבוהה תפס בצוואר של השני ונתן לו בעיטה ברגל והפיל אותו על הפנים, אני ברחתי מהמקום כי היו הרבה אנשים פחדתי". עילאי נשאל אם הוא מכיר את העורר והשיב: "כן זה שתקף אני מכיר כי רדף אחריי פעם [...] חודש שעבר ב-2/4/13 בשעות הלילה". עילאי נשאל אם ראה שנגנב כסף מהמתלונן והשיב: "לא ראיתי שהוא לקח ממנו כסף, ראיתי אותו רק מרביץ לו". בהודעה מיום 13.5.2013 חזר עילאי על גרסה זו. במועד מסירת העדות עילאי זיהה את העורר באמצעות תצלום שהוצג לו. לול ונריוהצהירו כי בין העורר למתלונן התפתחו דחיפות על רקע ויכוח בנוגע לכסף. לול הצהיר: "פתאום שמענו צעקות, רצנו לכיוון של בניים [העורר] ובהרה [המתלונן], שניהם נראו קצת שתויים, ראינו דחיפות, שניהם נפלו וקמו יחד [...]". לול מסר בהודעתו מיום 10.7.2013: "[...] בהרה משך את בינם [...] בהרה החזיק אותו בחולצה ובינם תפס את בהרה חיבוק אותו ונפלו על הרצפה, דגין הפריד ביניהם על הרצפה דגין הרים את בינם מהבגדים והרים אותו ואז בהרה קם והתקשר למשטרה [...]". הוא נשאל אם ראה שדגין ובינם לקחו לבהרה כסף והשיב שלא ראה; וכן נשאל אם ראה מי נתן מכות למי והשיב: "לא היה מכות [...] תפסו אחד את השני ונפלו בינם ובהרה". גרסתו של נריו הייתה דומה. הוא הצהיר כי לאחר ויכוח, "בהרה תפס את בניים ביד ובחולצה היו דחיפות ושניהם נפלו". בהודעתו מיום 10.7.2013 הוא מסר: "בהרה הגיע וביקש כסף מבינם ובינם ענה שזה כסף של כולם והוא לא נותן לו, בהרה תפס ביד תפסו אחאת [כך המקור - ע' פ'] את השני ונפלו על הרצפה, דג'ין בא הפריד ביניהם בינם נפל על בהרה הוא מעליו ודג'ין הרים את בינם ואז בהרה התקשר למשטרה [...]". נריו העיד כי לא ראה שהנאשמים לקחו למתלונן כסף; וכן מסר: "לא הלכו מכות רק נפלו [...] תפסו אחד את השני [...] בהרה החזיק לבינם היד תפס ובינם תפס את בהרה ונפלו".

           נוסף להודעות אלו, נערך עימות בין המתלונן לנאשמים שבו דבק המתלונן בגרסתו. בדו"ח פעולה מיום 9.5.2013 מסר השוטר אולג את גרסתו כמפורט בכתב האישום. חומר הראיות כולל גם את הלבנים שהעורר איים על השוטר אולג באמצעותן; תצלום של המתלונן שבו נראית שריטה באזור המצח; אישור מבדיקה רפואית של המתלונן מיום 10.5.2013 שבו צוין כממצאים: סימני חבלה במצח, שריטות, ללא דימום פעיל, המטומה במרפק ימין; ותדפיס חשבון בנק המעיד כי המתלונן משך מחשבון הבנק שלו 1,500 ש"ח ביום האירוע, עובדה המתיישבת עם גרסתו שהיו בכיסו 1,200 ש"ח שנגנבו על ידי הנאשם האחר.

7.             בהינתן תשתית ראייתית זו, אין עילה להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה הונחה תשתית לכאורית להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום. ככל שמדובר בעבירות כלפי השוטר אולג, די בדו"ח הפעולה של השוטר כדי לבסס תשתית לכאורית להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום. ככל שמדובר בעבירת האלימות כלפי המתלונן, חומר הראיות מגלה גרסאות סותרות. ואולם, בנסיבות דנן גרסתו של עילאי, עובר האורח שאינו מכיר את מי מהמעורבים בהיכרות אישית ושמסר גרסה בסמוך לאירוע, מטה את הכף לקבוע שהונחה תשתית לכאורית המבססת סיכוי סביר להרשעה גם בעבירת האלימות נגד המתלונן על פי אמות-המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה.

8.             אשר לחלופה - שירות המבחן נמנע מלהמליץ על חלופת מעצר בקריית מלאכי בערבות של ערב אחד, לאחר ששקל, מצד אחד, את הקושי המובנה להעריך את מידת מחויבותו של העורר לחוקי המדינה ולכלליה בהיותו נתין זר; את תחושת הקורבנות שבה הוא מחזיק על רקע תפיסתו שגורמי אכיפת החוק מתנכלים לו; את תחושתו שמדובר בחוסר הבנה ותקשורת עקב מגבלות שפה; ואת היעדר המידע לגביו ביחס לשימוש באלכוהול ובסמים. מצד שני, התרשם שירות המבחן כי מעצרו של העורר מהווה גורם בעל הרתעה משמעותית עבורו; כי העורר עושה ככל יכולתו כדי לקיים את עצמו בדרך שהוא תופס אותה כמכבדת עבורו, וכי הוא נושא בקרבו תחושת אחריות רבה לבני משפחתו הנמצאים באריתריאה שאותם הוא מפרנס. שירות המבחן התרשם כי מדובר באדם בעל יכולת טובה להסתגל לסיטואציות ולשינויים מורכבים, ונראה כי הוא מצליח לפתח קשרי אמון בסיסיים עם האחר וליצור תדמית אמינה ויציבה. מעסיקו של העורר בארץ תיאר אותו כעובד חרוץ, ממושמע, בעל אינטליגנציה גבוהה וקליטה מהירה של דרישות העבודה; כי לא נתקל בבעיות משמעת; וציין כי להערכתו נסיבות מעצרו של העורר אינן מאפיינות את האופן שבו הוא מנהל את אורח חייו בדרך כלל. בשקלול האמור, סבר שירות המבחן כי קיימת רמת סיכון להמשך התנהגות פורצת גבולות, אולם העריך שיש בהליכים המשפטיים ולמחירים הנלווים למעצר כדי להוות גורם מרתיע ומציב גבולות לעתיד, וניתן לשקול שחרורו לחלופת מעצר מציבת גבולות וסמכותית.

           כאמור, בעוד שהמלצת שירות המבחן התייחסה למעצר בקריית מלאכי בפיקוח של ערב אחד, החלופה שהציע העורר - באשקלון, בפיקוח של שלושה ערבים - לא נבחנה על ידי שירות המבחן. מטעם זה, אני קובע כי העורר יהיה רשאי להציע חלופת מעצר, לרבות זו שהציע, שתיבחן על ידי שירות המבחן. במסגרת הערכתו יתייחס שירות המבחן גם לשאלה אם יש באמצעי של פיקוח אלקטרוני, בנוסף לאמצעי הפיקוח האחרים, כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מהעורר. לאחר שיוגש תסקיר כאמור, יחליט בית המשפט המחוזי בשאלת השחרור לחלופה כחכמתו.

9.             בכפוף לאמור בפסקה 8, הערר נדחה.

           ניתנה היום, ‏כ"ד באב התשע"ג (‏31.7.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   טח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il